תפקידנו כעם

הצילו…הצילו…הצילו…הצילו…תקראו ל….
צרור יריות.
דממה.
הזעקה הזו לא עוזבת אותי מאז אתמול. יש משהו במקרה הזה של עלם חמודות שצועד בעיר העתיקה בירושלים, בדרכו לכותל, שרק תפילין וספר בידו ונקצר באמצע הרחוב רק כי הוא יהודי, ששבר את המעטפת הקשה של הלב שכבר מזמן ממאן להזדעזע. שכבר כאילו "מורגל" בזוועות הטרור.
לא הצלחנו להציל את אלי קיי הי"ד. הוא הקורבן האחרון של גל הטרור והפרעות של לאומנות ערבית שמתפרץ בתקופה האחרונה.
בעיניי, הגל הזה הוא תוצאה ישירה של תהליך הריסוק השיטתי של הסולידריות הישראלית שמזה זמן, כולנו שותפים לו.
זה לא עניין של עמדה פוליטית. זה לא "הם אשמים". כולנו, ללא יוצא מן הכלל נושאים באחריות למצב הזה.
ח"כ, שר, ראש ממשלה או כל נבחר ציבור אחר שלא מבין זאת הופך את עצמו ללא רלבנטי להנהגת עם ישראל בעת הזו.
תפקידנו כעם, כמתפקדי מפלגה ו/או מצביעים פוטנציאלים להתחיל ולדרוש זאת מהם. מספיק עם הברברת הזו של מי צודק ומי עשה מה קודם. די עם ההתלהמות והשנאה. שבו ביחד, תפעילו את כל אנשי המקצוע שעומדים לשירותכם ותתחילו לפעול, ברצינות ובשיטתיות, לאיחוי הקרעים בעם הזה.
עוד לא מאוחר מידי.
בתמונה: מתוך הצעדה למקום הפיגוע.
צילום: נתן אדלר

פוסטים קודמים