אני זוכר את היום שאחרי רצח רבין יותר בבהירות מאשר את ערב הרצח עצמו. ככה זה – האדם קרוב אצל עצמו.
זה היה יום ראשון בשעות אחה"צ המוקדמות. ש. חבר שפגשתי באותה שנה ונהיה מאז חבר נפש ואני נסענו למרכז הבינתחומי בהרצליה. לימודי שנה א' משפטים. שנינו ירושלמים, מגיעים 3 פעמים בשבוע מירושלים להרצליה. מסלול ערב שהותאם בזמנו במיוחד לאנשים עובדים.
ש. ואני היינו בעלי השקפה פוליטית ימנית. בין היחידים מתוך מסלול הערב שמנה קרוב ל 100 סטודנטים. כולם ידעו את עמדותינו. לא הסתרנו אותם. לא בוויכוחים במהלך השיעורים וגם לא באלו שנמשכו על הדשא בהפסקות.
היינו אז רווקים וכמובן שנוצרו כל מיני קשרים חברתיים שנמשכו מעבר לשעות הלימודים. היינו חלק מקבוצת לימוד שהפכה מהר מאד גם לקבוצת בילוי. היה כיף.
אני זוכר את השוק והבלבול ביום שאחרי הרצח. תחושה קשה. תחושת אבל. לא היה ברור לאן המדינה הולכת מכאן. מה יהיה עם כולנו אחרי הרצח הנורא שקרה אתמול. איך קמים מזה? מי לעזאזל יכול להיכנס לנעליים הגדולות של רבין? מי ידאג לנו?
לא ידעו להגיד לנו בטלפון אם יהיו לימודים היום או לא אז נסענו בכ"ז.
הגענו לבינתחומי. לימודים כמובן שלא היו. הסתובבנו קצת בחוץ ופגשנו חברים. מאחד השבילים ראינו את ל. בחורה מקסימה שהיתה חלק מקבוצת הלימוד/בילוי שלנו. היו לה דמעות בעיניים. חייכנו אליה. היא לא חייכה חזרה. היא ניגשה אלינו בכעס ואמרה: "אתם רואים… זה בגללכם! בדיוק בגלל אנשים כמוכם זה קרה!" הסתובבה והלכה.
קשה להסביר את התחושה באותו רגע. שילוב של הלם ועלבון.
מבחינתי האירוע הזה היווה את "סיומה של תקופת האבל" על הרצח. משהו בפנים פשוט זז ולא חזר למקום. מאז ועד היום לא הצלחתי להתחבר רגשית לצער ולאבל הקולקטיבי על רצח רבין למרות שמאד רציתי. ניסיתי בכח – ולא הלך. באיזשהו שלב הפסקתי לנסות.
26 שנה עברו מאז. היחסים עם ל. חזרו מהר מאד למסלול. נשארנו חבר'ה עד לסוף הלימודים. לא ממש חשבתי על כל הסיפור הזה. עד אתמול. השטנה שיצאה מנכדו של רבין וההסתה הפרועה מפי שר החוץ הזכירה לי, בלייב ובצבע, שישנם אלו שלעולם ימדדו אותי לפי עמדותיי הפוליטיות, מעל ומעבר לכל שיקול אחר ושמבחינתם, ל"אנשים כמוני" לא תמיד יש מקום במחנה.
26 שנים אחרי – זאת הטרגדיה.